עבר, הווה, עתיד

מקובל לחשוב שהתנועה הטבעית של העולם ושל בני האדם החיים בו היא קדימה. אם נכניס רגע הערה צינית ופוליטית באופן אירוני המפלגה ששמה קדימה דווקא הלכה אחורה במשך שנות קיומה – ומי שעמד בראשה, שבעברו היה גיבור ישראל ואדם רב זכויות שתרם רבות לחוסנה הביטחוני וגודלה הגיאוגראפי של המדינה – הפך בהחלטה אחת שהתקבלה במה שהיה אז ההווה שלו כראש ממשלה – למי שאחראי לפינוי וחורבן ישובי גוש קטיף וצפון השומרון – והדבר הזה נרשם בגדול בתולדות-חייו ודור העתיד של הילדים הבוגרים שבכו בזמן שגורשו מבתיהם – זכר את אותו אדם לרעה בעתיד בכל הפגנה שנתית לציון ההתנתקות, הפינוי או כפי שאותם ילדים שהפכו לאנשים העדיפו לקרוא לזה – הגירוש!

התנועה הזו בזיכרון הקולקטיבי בין עבר הווה ועתיד מקבלת משמעויות חדשות כשנכנסים מדי שנה לימי בין המצרים ומציינים לצערנו בכל שנה מחדש את השנים הרבות מדי שחלפו מאז חורבן בית-המקדש. הצער מוכפל כשרואים שבעיני רבים מהעם האחד שהיינו פעם, הימים האלה אינם ימי צער או חשבון נפש אלא ימים רגילים לחלוטין ואפשר להוסיף גם את הנתון ששלושת השבועות, תשעת הימים, ותשעה באב גם יוצאים בכל שנה בקיץ שבה חלק גדול מעם ישראל שאינו שומר תורה ומצוות ואפילו לא מסורת מקדיש את רוב זמנו לחוויה המכונה "לעשות-חיים", בלי לזכור שפעם אנשים עשו בחייהם דברים בעלי משמעות רבה יותר מלהעביר זמן בכיף- ומלאו את ימיהם בתוכן רוחני ואמוני, שממנו צמח עולם תורה שנשאר לתמיד.

בכל שנה מחדש מתעוררים משנתם חכמים בלילה שתוהים מה הקשר בין החורבן-ובעשורים הרבים שחלפו מאז חורבן שני בתי המקדש התווספו למונח זה גם מאורעות קשים ומזעזעים שנקשרו בהן מושגים של נפילה ברוח, מחלוקת, והריסה – לימים המתקדמים והחדשים שאנו חיים בהווה, ומנסים להתאמץ ויהיו שיגידו להתאמץ יותר מדי לבנות לעצמו עתיד טוב יותר מאותם זיכרונות לא נעימים.

אבל אי אפשר לצפות בתקווה לעבר העתיד מלא בחידושים והמצאות – בלי שזוכרים מה היה פעם, וגם מבינים שלא תמיד נכונה האמרה העממית של הדור הקודם לבא: אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדת

ויש גם ימים כאלה בהם ההווה מספק אתגרים קשים כמו למשל ריבוי של תקריות ביטחוניות שלא רואים את סופן ומטילות פחד ואימה על הציבור ובמקרים חמורים יותר גם הורסים את העתיד של משפחות שלמות ומאושרות, הסתלקות של חסידים ואנשי מעשה שהם בבחינת מאורות מהלכים שמחברים בתורתם ותולדות חייהם בין עבר הווה ועתיד- ונותנים פתח-תקווה גם אם הם גרים בחיפה לימים טובים יותר בהם איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק, ושומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו.

יש אנשים שאוהבים לומר שההיסטוריה חוזרת על עצמה ושאיננו לומדים מטעויות. אני אישית מעדיף את המעדיפים לסיים כל תפילת שחרית באני מאמין, להזכיר לעצמם בכל יום ולא רק בימי זיכרון את העבר עם -"דע מאין באת", לדעת באמת ואמונה לאן הולכים בהווה, ולעתיד לבוא לתת דין וחשבון לפני הבורא- על מה שעשו עם כל הזמן שניתן להם "לעשות חיים" שיש בהם משהו לדורות הבאים.